חבר מביא חבר: טל דרורי מראיינת את קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו, מעצב כתב העת המוערך בלוק, מלמד עיצוב בשנקר ובבצלאל, נוכח בתחום עיצוב ספרי ילדים, ונע בין עיצוב מינימליסטי מתמטי לאסתטיקה רגשית ואורנמנטית. לטענתו יצירתיות היא תוצאה של עבודה קשה, ואנחנו אומרים: כנראה קל להאמין בזה כל עוד אתה מגובה בטונות כישרון… המעצבת טל דרורי נפגשה אתו לשיחה על יצירה, תהליכי עבודה ומקורות השראה.

פרויקט מרתק שעיצבת הוא כתב העת "בלוק", מגזין הבוחן את ההתרחשות העירונית על חתכיה השונים, ועוסק בארכיטקטורה, מדיה, תאוריה, אמנות ועוד. ספר לנו על הפרויקט. את כתב העת "בלוק" עיצבתי עם גילה קפלן, שהיתה שותפתי לסטודיו בחמש השנים האחרונות. ההחלטה לעבוד יחד נבעה קודם כל מהחיבור היצירתי בינינו. העבודה עליו היתה משחק פינג-פונג יצירתי, שכל אחד בו לקח את החבטה של השני והעלה אותה מדרגה. כבר בשלב גיבוש הקונספט הראשוני, שהתחיל משרבוטים על מפיות בבתי קפה, היה ברור שנפל לידנו פרויקט חלומות, המאפשר גישה אקספרימנטלית לעיצוב בכלל ולעיצוב מגזינים בפרט. כל גיליון עוסק בנושא אחר, מה שמאפשר תפיסה גרפית שונה וספציפית לכל גיליון. דרך העיצוב ניסינו לפתח קריאה תלת-ממדית לאובייקט שבדרך כלל נתפס כדו-ממדי. בגיליון הראשון ניסינו לייצר סוג של מפתח גרפי להתמצאות בחלל הפנימי של המגזין. פרסנו את עמודי הגיליון לתרשים גרפי המחולק למלבנים שחורים. עמוד בודד = מלבן בודד, כפולה = שני מלבנים וכן הלאה. התוצאה היא פריסה גרפית לפי עמודים של כל המאמרים בגיליון. כל מאמר נפתח ב"תרשים" של עצמו, המראה את כמות העמודים ואת מיקומו של המאמר ביחס לשאר המאמרים. התפיסה היא מתמטית, ארכיטקטונית. מיקום המאמר בפורמט הכתיב גם את מיקום הכותרת הפותחת את הכתבה, כך שבעצם הפריסה הגרפית השרירותית של המאמרים הכתיבה את העיצוב. בכל גיליון ניסינו לפתח ולבדוק עוד שיטות או תבניות ארכיטקטוניות, שמצד אחד סיפקו אינפורמציה, ומצד אחר הכתיבו באופן בלתי תלוי את העיצוב.

אתה דומיננטי בתחום עיצוב ספרי ילדים. מה תהליך העבודה ואיך מתנהלת האינטראקציה בינך לבין המאייר והסופר? זה משתנה מספר לספר ומהוצאה להוצאה. ברוב המקרים הוצאת הספרים פונה אליי עם הטקסט בבקשה למצוא מאייר מתאים לעבוד אתו. יחד עם העורך אנחנו מחפשים את המאייר שסגנונו יתאים לאופי הסיפורי. השלב הבא הוא מציאת הפורמט ובניית הגריד הטיפוגרפי, שבעצם מניח את התשתית למאייר ומאפשר לו להתחיל לעבוד. על פי רוב אני נותן למאייר לחלק בעצמו את הטקסט לכפולות ומשאיר את הפיקוח בידי העורך הספרותי. אני מעדיף לא להתערב בהחלטות של מה לצייר ואיפה. מובן שיחד עם העורך אנחנו מביעים את דעתנו על הפתרון הוויזואלי והרצף הסיפורי. זו עבודה משותפת של הסופר, העורך הספרותי, המאייר והמעצב. השלב האחרון הוא עיצוב העטיפה וכמובן הפקת הדפוס, בחירת הניירות הנכונים וההדפסה.

אתה מלמד עיצוב זה כעשר שנים. מה מקום ההוראה בחייך המקצועיים? מהו לדעתך היחס בהוראה בין הנתינה לקבלה? ההוראה מרכזית מאוד בסדר היום שלי. היא תופסת כמעט יומיים מהשבוע, וזה לא מעט. עם השנים היא קיבלה משמעות וחשיבות גדולה הרבה יותר. המסגרת האקדמית מאזנת את העיסוק הפרקטי היומיומי, ומאפשרת לשאול שאלות על תהליכי העיצוב, לטעות, להסס ולהשתהות. אני מתרגש בכל פעם מחדש כשסטודנטים מבינים אותי ומצליחים ליישם את דרכי החשיבה והיצירה שאני מנסה לפתח אצלם. מספק מאוד לראות סטודנט שבשנה ב' כל הטרמינולוגיה, השפה והשיטה העיצוביות זרות לו או אינן מובנות, ושנה אחרי האסימון נופל והדברים מסתדרים. היה לי פעם מורה שאמר שאם זה לא בא בקלות אנחנו כנראה במקצוע הלא נכון. לי קצת קשה עם הגישה הזאת. אני חושב שתהליך לימודי הוא קשה, מתסכל וסיזיפי, וצריך להתלוות בעבודה קשה ובהתמדה. אני מאמין שיצירתיות היא תוצאה של עבודה מאומצת, וכמו שאני אומר לסטודנטים שלי, לעתים עליה לבוא ממקום "אדיש", ממקום שלא מתיימר יותר מדי, ממקום שעובד באופן יצרני. אני חושב שהיום אני מעצב טוב יותר בזכות ההוראה, והאמת – גם בן אדם טוב יותר.

מהם מקורות ההשראה שלך? במידה מסוימת אני נמשך לשני קצוות. מצד אחד עיצוב מינימליסטי, רזה, שכלתני, מתמטי, ומצד אחר קישוטיות יתר, אסתטיקה גרפית נטולת יומרות קונספטואליות, אורנמנטיקה, עיצוב פולקלוריסטי. בצעירותי נמשכתי מאוד לעיצוב תקליטים בגלל הפורמט הנדיב והחיבור למוזיקה ולסאונד. מוזיקה היא מקור השראה עצום אצלי. כשהתחלתי ללמוד החלום שלי היה בעיקר לעצב תקליטים, ומאוחר יותר לביים קליפים. אחד המעצבים הבולטים בשנות ה-90, ואן אוליבר, עיצב את כל החומר הוויזואלי של חברת התקליטים 4AD והיה לאחד מגיבורי התרבות שלי. הייתי יושב שעות ומאזין לתקליטים של הפיקסיז, קוקטו טווינז ואחרים ומנתח גרפית את העיצוב. אח"כ הגיע פול וייט ו-My Company ומאוחר יותר m/m paris והעבודה המדהימה שהם עשו (כל סטודיו בנפרד) לאלבומים של ביורק. חייב לציין גם את Farrow Design והעיצוב המינימליסטי והמוקפד, לאורך השנים לאלבומים של הפט שופ בויז.

מהו עיצוב ישראלי בעיניך? אני חושב שהעיצוב הישראלי בשנים האחרונות מתכתב יותר עם מגמות בינלאומיות, כך שקשה להגדירו. מנקודת המבט שלי ומתחום העיסוק בעיצוב ספרים, אחד האתגרים של המעצב הישראלי הוא העבודה הדו-לשונית. כמעט כל קטלוג או ספר, בעיקר בתחום האמנות, נדרש לשימוש דו-לשוני, הנובע מהרצון להגיע לקהלים נוספים. כמעצב ישראלי עליך להתמודד עם החיבור בין אות עברית מרובעת לאות לועזית עגולה, ולהתמודד עם כיווני קריאה שונים.

לאחרונה עלה האתר שלך לרשת. מה העיקרון עיצובי העומד מאחוריו? מאחר שרוב הפרויקטים שלי הם ספרים – פורמט בעל חזות חיצונית ועולם פנימי שלם הדורש כניסה, עיון והתעמקות, רציתי לקחת את כל הספרים וכמו "לפרוס" אותם. ליצור פסיפס של כל ספר והפנים שלו. אהבתי גם את הרעיון שכל פרויקט יבודל מהשני בעצם הנוכחות הפיזית והצבעונית שלו. היה לי ברור שעל האתר לתפקד כרצף כרונולוגי. הרעיון של "כיבוי" ו"הדלקה" של פרויקטים לפי אופי קטגורי הגיע אח"כ. יש לי חיבה גדולה לעיצוב שרירותי, עיצוב "ללא מעצב", עיצוב שמגיע מתבנית או משיטה. בחירת קטגוריה מסוימת משאירה רק את הפרויקטים באותה קטגוריה, ולעתים יוצרת חללים ריקים, מוזרים ושרירותיים.

קובי פרנקו – עשר שנים מהיום? בדרך כלל אני לא נוהג לחשוב קדימה, אבל אם אני ממש עוצם את העיניים ומתאמץ אני רואה קירות ורודים, ריח של מרשמלו שרוף והרבה ילדים רצים בין הרגליים.

והלפיד עובר ל: רחל דהן.

עוד ראיונות – כאן

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

קובי פרנקו

לארכיון הניוזלטרים

קבלו את כל העדכונים החמים ישירות למייל עם Redesign Update