נפלאות האסלאם 2

רעפים

רעפים

שימוש בקו גאומטרי ותפיסה רדיקלית של המופשט בבנייה העירונית במרוקו

בחלק הראשון נסקרו אמנות הרישום הגאומטרי, סגנונות עיטור והכתב הכּוּפי המונומנטלי. בחלק השני מציג ד"ר יגאל בן-נון מאוניברסיטת Ecole Pratique des Hautes Etudes בפריז את המבנים האדריכליים, את השימוש בפסיפסי זליג' ובתחרת גבס ואת חומרי הבנייה הנפוצים – כתבה שנייה בסדרה.

קשתות, עמודים ורעפים

הקשת המגרבית־איברית (קוס) היא מסימני ההיכר המובהקים של אדריכלות החוץ במרוקו. אפשר להבחין בכמה סוגים: קשת שלמה מוגבהת המסתיימת בגובה הקוטר ודומה לקשת הרומנית הקדם-גותית; קשת פרסה שלמה שמרכז המעגל שלה נמצא במרכז הקוטר, ופתחה רחב; וקשת פרסה שבורה – לרוב בעלת שני מרכזים הקובעים את רוחב הקמרון. קיימים שלושה סגנונות למילוי קמרון הקשת: מילוי מעוטר, מוקרנה, וקשת רב-עיגולית. בעמודים ובכותרות ניכרת השפעה יוונית־רומית (עמודים גליליים חלקים) או השפעה אנדלוסית (עמודים בעלי גוף של שמונה משטחים, מחורץ, קלוע ומפוסל כמקלעת עלים).

הכותרות עשויות שיש, אבן או מצופות פסיפס. אלו בסגנון האנדלוסי המירו את העיטור הצמחי בסרט דמוי נחש שחלקיו העליונים מתכופפים, והחלק המרובע שבכותרת זוכה לגילוף בסגנון התָוְוריק (עיטור בצורת עלה המוכפל סימטרית).

הרעפים בארמונות, במסגדים ובבתי מדרש הם בדרך כלל בצבע ירוק. באזורים צפוניים הם בצבע אדום־אוקְר, ובבנייה צנועה הם בצבע אדמה ללא כיסוי צבעוני וללא זיגוג. בעיר אספי מכיירים קונוסים מאדמת חמר, חותכים אותם לשניים ויוצרים שני רעפים המתלבשים אחד על זנבו של השני, לאחר ציפוים בזיגוג צבעוני.
בעיר פס יוצרים צורת טרפז מאדמת חמר בעזרת תבנית, ומעניקים לה צורה קמורה על גבי תבנית קונית. בקצה החשוף יוצרים קישוט משונן ועדין, ומתחת לרעפים מצוי על פי רוב כרכוב מעץ ארז אדום מגולף בעיטורים.

הזליג': פסיפס קרמי שמכסה את בסיסי הקירות והעמודים

קרוב לוודאי שמקורה של אמנות הזליג' במוזאיקה הביזנטית. במרוקו השימוש בזליג' בערי המלוכה, הן בבנייני ציבור והן בבתי המגורים, תפס מעמד בכורה מן המאה ה־14, עם לא פחות מ-400 צורות גאומטריות שונות. יחידות פסיפס מגיעות לגודל של כ-10 ס”מ, אך רובן מגיע לגודל של פחות מ-5 ס"מ, והקטנות כה זעירות שיש ללקטן בפינצטה מתוך קופסת גפרורים.
חומר הגלם שיחידות הפסיפס עשויות ממנו הוא חמר שטבלו במים למשך 24 שעות ולשו עד לקבלת עיסה הומוגנית. באמצעות תבנית עץ חותכים מלבנים, פורסים אותם מול קרני השמש, מחליקים את חזיתם וחותכים את קצותיהם, לפני שמייבשים אותם שוב בשמש. לאחר תהליך שריפה ראשון, טובלים את המלבנים בנוזל צבעוני המעניק ציפוי של זיגוג אמייל בצבעים שונים. השריפה השנייה מתבצעת בתנור שחומו מגיע לכ־800 מעלות. מלבני החרס המצופים מוכנסים לתנור על פי צבעם כדי שכל צבע יזכה לדרגת החום המתאימה לו. אחרי השריפה רושמים באמצעות דיו ותבנית מוכנה מראש את הצורות הגאומטריות, המוכפלות בכמות אופטימלית, על כל יחידת זליג'.

שלב החיתוך באמצעות פטיש כבד וחד בקצהו מצריך מיומנות גבוהה של מקצועני החיתוך (תָקְסיר). היחידות ממוינות לפי צבע וצורה, וממתינות למלאכת החיבור (אסמבלאז') על פי סקיצות מדויקות שהכין המעצב, המפקח על התהליך.

עבודת החיבור מתבצעת על משטח אופקי ממוסגר בעץ. הצבת היחידות מתחילה ממרכז העיטור אל הפריפריה. עם גמר ההצבה שופכים תערובת של אבקת גבס ומלט, ומרטיבים במים. בעיר תטואן, לדוגמה, קיימת גרסה שונה מן השיטה המסורתית של הכנת הזליג'. כאשר החמר עדיין לח ורך, חותכים אותו ליחידות הגאומטריות הסופיות, ורק לאחר מכן שורפים את היחידות המוכנות בתנור. בשיטה זו הדגמים יוצאים מעוגלים בקצוות ומעט מיופייפים, לדאבון לבם של מקצועני פס, בירת הזליג'. מלאכת הכנת הזליג' והנחת המשטחים על הקירות אורכת זמן רב. לציפוי בניין ציבורי בקנה מידה של ארמון נדרשים כ־31 מיליון יחידות קרמיקה מסותתות.

תחרת הגבס: טכניקת עיטור שהגיעה מהמזרח המוסלמי ונכנסה למגרב במאה ה-13

הגבס המפוסל הוא סטוקו – תערובת גבס, סיד, אבקת שיש ודבק. הגבס אינו יצוק אלא מגולף, ורק במקרים נדירים אפשר למצוא דגמים מוכנים של גבס יצוק, כמקובל באירופה. הגילוף מתבצע בעומקים שונים כמראה תחרה, לרוב בצבע המקורי – ורדרד – בשל שרידי החמר שנותר מחציבתו באזור מְרָכש (אסני), ולעתים בשילוב שטחים לבנים, זהב או צבעים אחרים המשתלבים הרמונית בצבע הוורוד.

הסטוקו מתאים לקליגרפיה האפיגרפית המעטרת את שולי הזליג' בצורת אפריז. הוא מעטר את גומחת התפילה הפונה למֶכָּה במסגדים, ואת השָמְסיָּה – חלון גבס עם חריטה עמוקה משובצת זכוכית ומעוטרת לרוב בסגנון התָוְוריק.

שילוב גבס וזכוכית צבעונית יוצר ויטרז', שדרכו עוברות קרני שמש ומשליכות בחלל אור בצבעים מרהיבים. עם זאת השָמְסיָּה הנפוצה יותר אטומה לשמש, וממלאת תפקיד דקורטיבי בלבד.
עומק הגילוף נע בין 3–18 ס”מ, ומתבצע על פי רישום מוקדם שהוכן כתבנית חלולה מנייר. את החלקים החלולים מחתימים בצבע שחור הנספג מתוך שקית מלאה אבקה שחורה טבולה במים. החלקים השחורים ירוקנו מן הגבס בשיטת הגילוף והחריטה. העיטור בגבס מופיע מעל משטחי הזליג' ומהווה עבורם קונטרפונקט צורני וצבעוני.

חומרי השיש, האבן והעץ

השיש והאבן: השיש נחצב בכמה אתרים במרוקו (בוּסְכּוּרָה, רבט, וָרזָזָאת, אינְזְגָן, סְפְרוּ ועוד) ובעיקר באָרפוּד, שם מצוי שיש עתיר מאובנים של צדפים וחיות ים, המעניקים ללוחות השיש החתוך עיטור טבעי. מרוקו מייצאת שיש לאירופה, ומייבאת סוגי שיש מקררה (Carrara), איטליה. אפילו עיטורי מקלעות עלים ואפיגרפיה בכתב רהוט מפוסלים בשיש. לצד בריכות המים שבחצרות, מותקנות במבני ציבור תעלות שיש גאומטריות בצורת מבוך, המנקזות את מי הבריכה. האבן הוורודה מסְלָה שימשה לבניית שערים בחומות, כותרות ועמודים, והיא ניתנת בקלות לסיתות.

העץ: ארז האטלס התיכון (Cedrus atlantica) על סוגיו, הוא הנפוץ ביותר בעיצוב האדריכלי. לצדם עץ התוּיה (ערער) המקומי, עץ ההובנה המיובא ממדגסקר, ועץ התולענה (מהגוני) מחוף השנהב.

שערים, דלתות, חלונות, מוּקַרְנָה, מוּשְרַבִּיָה, סוככים, כרכובים, מעקות ותקרות הם מוצרי עץ שמנוצלים כמשטחי עיצוב. סגנונות התָסְטיר והכּופי מאפיינים את העץ המגולף שהחל להופיע במאה ה־14. לעתים משבצים יחידות גאומטריות עשויות שנהב או עצם בתוך העיטור מעץ ארז. פעמים אחרות משלבים סוגי עץ בעלי צבעוניות שונה באותו עיטור. כאשר משטח העץ אינו מגולף אלא מצויר, רואים יותר דגמים בסגנון התָשְג'יר הפרחוני והתָוְוריק הצמחי. אמני הציור (זוּאָק) על עץ מציירים במכחולים מזנב חמור הנטבלים בצבעים על בסיס צמחי־אורגני.

לכתבות הראשונה והשלישית

קשת מגרבית-איברית

קשת מגרבית-איברית

2459637_orig

2459637_orig

קשת מגרבית-איברית

קשת מגרבית-איברית

גילוף עיטורים בגבס

גילוף עיטורים בגבס

מוקרנה מגבס

מוקרנה מגבס

עמודים בהשפעה אנדלוסית

עמודים בהשפעה אנדלוסית

קשת מגרבית-איברית

קשת מגרבית-איברית

תחרת גבס

תחרת גבס

פסיפס זליג' - zellige

פסיפס זליג' - zellige

לארכיון הניוזלטרים

קבלו את כל העדכונים החמים ישירות למייל עם Redesign Update