פרפורמנס ארט

Sasha Waltz, image by Bernd Uhlig

Sasha Waltz, image by Bernd Uhlig

גלגוליו של מיצג

ד"ר יגאל בן-נון מאוניברסיטת Ecole Pratique des Hautes Etudes בפריז מתחקה אחר שורשי הפרפורמנס ארט (אמנות המיצג) בשנות ה-70 וה-80. לפניכם תמצות מתוך המאמר.

האמנות הפלסטית זיכתה את המאה ה-20 בשני עשורים שבהם ניפץ האוונגרד את כללי היצירה: שנות ה-20 הדאדאיסטיות של מרסל דושאן ושנות ה-60, שבהן שלטו המינימליזם והמושג (אמנות קונספטואלית). שני זרמים אלה פרצו את מסגרת הציור, מחקו את הצבע והדירו את הרגש. במחצית השנייה של שנות ה-60, האמנות הקונספטואלית שהייתה תלויה כמעט בלעדית ברעיון, באידאל ובשגב, ומנותקת מן הטריוויאליות והחילוניות היומיומית, הצמיחה את הפרפורמנס ארט (מיצג), שהיווה גם את קרקע גידולו בישראל של שנות ה-70.

את שער הכניסה לפוסטמודרניזם באמנות נדמה שאפשר לקבוע ב-1978, השנה שבה בנה ריקרדו בופיל את הקומפלקס העירוני אנטיגונה במונפלייה, פינה באוש בוופרטל העלתה את יצירתה המהפכנית "קפה מילר", והפרפורמנס ארט נסק יחד עם הקריירה של מרינה אברמוביץ׳.

המיצג יצר שפת תנועה טבעית ופונקציונלית, שלא הייתה דומה לשפת התנועה המנייריסטית המקובלת בתאטרון, אלא דומה יותר לשפה הקולנועית. המיצג שאף לבטא רעיון, מסר, וכך כל ההתרחשות בחלל, האובייקטים, הטקסטים והתנועה שירתו את המסר שעסק בדרך כלל בצורכי הכלל, במחאה ובפוליטיקה חתרנית. עם הזמן, מינימליזם-יתר, יצירות שלא הבחינו בין אמירה אמנותית למחאה פוליטית ועודף רצינות ושכלתנות, גלשו למחוזות הפתטיות ולרומנטיקה ורתריאנית, מה שהצריך שינוי בתחום.

ואכן, התמורות בשדה האמנות נגד דיקטטורת המינימליזם הובילו בראשית שנות ה-80 לריאקציה ששינתה את פני הסוגה. אפשר היה לחשוב שזו תביא למות המיצג, אך הוא רק שינה את שמו ואופיו, וטשטש את ההבחנה בינו לבין מחול פוסטמודרני והתאטרון החדש.

המעבר לבמה השפיע גם על מהות היצירה: ממבט כללי, אידאי, לעיסוק באני ובפרטי, ו׳׳הרעיון״ שקבע בעבר את אופי היצירה פינה מקומו לוויזואליה, שהפכה גם למקור השראה וגם לתוצאה הבימתית שלה (במיוחד עם כניסת אובייקטים חדשניים לזירה כמחשבים, מקרנים, מכונות אלקטרוניות ומצלמות וידאו, שהתחרו לא פעם בנוכחות היוצר). שנות ה-80 נתנו אותות חדשים בשפת המיצג. לא עוד אלתור, לא עוד שכלתנות, אלא רצון ליצור מופע מרהיב בעל מקצב מהיר, המזכיר את אווירת הווידאו-קליפ של זמרי הפופ. הרצון להמם באמצעים חזותיים יכול לרמוז על רצון לברוח מן המשמעות הישירה ומן הפלקטיות של האמנות הפוליטית, אך לעתים הוא הוביל גם להיעדר קומוניקטיביות ואבסורד.

במקביל חל שינוי בזירת המחול. ברגע שבו ויתר המילון התנועתי של המחול על הסגנון ועל היכולת הווירטואוזית של המבצע, נוצר דמיון בין יוצרי הנאו-מיצג לזרם הפוסטמודרני במחול, וכוראוגרפים החלו לשתף פעולה עם פסלים וציירים.

ריבוי הזיקות ויחסי הגומלין בין המיצג החדש לבין התאטרון, המחול, המוזיקה ותחומי יצירה אחרים, עלול ליצור רושם של סוגה אמורפית, אך למרות ריבוי הסגנונות, הם יונקים מאותם מקורות השראה, כמו פיטר ברוק, אריאן מנושקין, לינדסי קמפ, רוברט וילסון, לורי אנדרסון, ג'ון קייג', מרדית מונק, יוזף בויס, ויטו אקונצ’י, ברוס נאומן, אלחנדרו חודורובסקי ואחרים.

בהקשר הישראלי, בשנות ה-80 אנו עדים ליצירות שבהן הפכו המיצגנים את האתר למוקד אמנותי. בשנת 1984 נפרשה יצירתו של דן זקהיים ״בבל״ ברחבי תל אביב כמערכת בחירות מקבילה לזו הממלכתית, וב״עקבות של מעלה״ (1987) פיזר קבוצות מלאכים בין תל אביב לירושלים, שיצרו קשר אקראי עם הצופים.

קבוצת "זיק" השתלטה על גיא בן הנום וקיימה פולחן-אש שאינו נעדר זיקה לטקסים אליליים. באולמות האבירים בעכו (1985) ביצעה תמר רבן את יצירתה ״פתח לאזורים רגישים בברזל": מסלול הזיה פיוטי, המעמת את האנושי עם הדומם.  

ביצירתם "אין זו בן זו" משנת 1987 הציגו אלדד זיו ועתי ציטרון בבניין ירושלמי בן שש קומות מופע ראוותני עם התרחשות סימולטנית עמוסת דימויים אקטואליים, ובאותה שנה, במסגרת יצירתם "בס", הזמינו אלי הוז ואיתן פימנטל את הירושלמים להצטרף לנסיעה באוטובוס שחלונותיו נאטמו, מבלי לגלות לנוסעים מה עומד להתרחש. קבוצת "סמרטוט" ערכה סעודה מלכותית בלב כיכר ציון ויצרה תמונה גרוטסקית הממחישה את סינדרום ירושלים. בשנת 1985 קבוצה "לווייתן", בהנהגת מיכאל גרובמן ובהשתתפות אנשי הספרות דוד אבידן וגבריאל מוקד, צעדה לאורך רחוב דיזנגוף בתל אביב במסגרת ״מסע הלווייתן ממוסקבה לירושלים לטקס הכתרתו של ולדימיר חלבניקוב כיושב ראש כדור הארץ״. המיצג של שנות ה-80, כקודמו בעשור שלפניו, המשיך להתהלך על חבל דק ולהתגרות בגבולות היצירה.

אחד מתחומי היצירה בעל תכונה דרמטית מהפכנית הוא המחול הפוסטמודרני, או ליתר דיוק המחול שלאחר פינה באוש. על בימותיו התפתחה סוגה שהופכת יותר ויותר לאינטר ארט.

אפשר לומר שהמכנה המשותף ליוצרים הוא שהדגש העיקרי בכל אחת מן היצירות מצוי כל פעם באחת מהדיסציפלינות האמנותיות. כתוצאה מכך הצופה יכול להבחין ביצירות שבמרכזן עומד מרכיב בימתי שונה, למשל: סביבה פיסולית, אובייקטים קינטיים, מקורות אור מתוחכמים, מוזיקה אלקטרו-אקוסטית, מבנה ארכיטקטוני, פעלולי קרקס וקסמים, דימויים מוקרנים ועוד. בין הבולטים בתחום זה: מרי שואינאר, וים ונדקיבוס, סאשה ואלץ, אדוארד לוק, אן תרזה דה קיירסמאקר, אכרם ח’אן, יאן לאורס ומשפחת תיירה: ג’יימס, אורליה וויקטוריה צ’פלין. האם יצירות אלה יזעזעו את שאר תחומי האמנות?

למאמרים המלאים: המעבר מן המושג של שנות ה-70 לשער הפוסטמודרניזם בפרפורמנס ארט, תמורות בשפת המיצג משנות ה-70 וה-80.

פינה באוש, קפה מילר, 1978, 50 ד'

מרינה אברמוביץ' על פרפורמנס ארט, 16 ד' ב-TED

מקלט 209, תמר רבן, ענת שן ודן זקהיים, על מיצגי התקופה, 21 ד'.

קבוצת לווייתן בהנהגת מיכאל גרובמן, 1985

קבוצת לווייתן בהנהגת מיכאל גרובמן, 1985

Wim Vandekeybus, photo: Johan Jacobs

Wim Vandekeybus, photo: Johan Jacobs

Marina Abramović

Marina Abramović

Sasha Waltz, image by Bernd Uhlig

Sasha Waltz, image by Bernd Uhlig

קבוצת לווייתן בהנהגת מיכאל גרובמן, 1985

קבוצת לווייתן בהנהגת מיכאל גרובמן, 1985

Alejandro Jodorowsky

Alejandro Jodorowsky

Marina Abramovic

Marina Abramovic

תמר רבן, ''דינר דרס'', יח''צ, 1997

תמר רבן, "דינר דרס", יח"צ

Aurelia’s Oratorio by Victoria Thierrée Chaplin

Aurelia’s Oratorio by Victoria Thierrée Chaplin

Aurelia’s Oratorio by Victoria Thierrée Chaplin

Aurelia’s Oratorio by Victoria Thierrée Chaplin

אורי קצנשטיין

אורי קצנשטיין

Grasshopper' דימוי מתוך המיצג של קבוצת זיק, 1989, יח"צ

Grasshopper' דימוי מתוך המיצג של קבוצת זיק, 1989, יח"צ

לארכיון הניוזלטרים

קבלו את כל העדכונים החמים ישירות למייל עם Redesign Update