אני טקסט פוליטי

Doris Salcedo

Doris Salcedo

:Doris Salcedo
טופוגרפיה של צער

"כל אמנות מטבעה פוליטית", אומרת האמנית הקולומביאנית דוריס סלסדו, שחרצה ב-2007 סדק לאורך כ-170 מ' בטייט מודרן, בעבודה "שיבולת". כילידת בוגוטה, וכמי שהגיעה מאזורי סכסוך ומלחמות, מעשה האמנות שלה הוא תמיד "שיבוש", "הפרעה", סדק בסדר החברתי ובלב האדם, הבלח אור מנקודת מבטו של המהגר, הפליט, הקורבן, של התלוש והנעדר.

במוזאון גוגנהיים בניו יורק רטרוספקטיבה מהפנטת וחסרת רחמים מובילה את הצופה במעגליות הן זו הפיזית – מקומה לקומה, והן זו ההיסטורית – במעגלי הסבל האנושי, מעגלי השנאה, הבורות, הגזענות, הכוחנות, ההדרה וההשתקה.

המיצבים של סלסדו מוקמו בחללים פנימיים בארבע קומות המוזאון, את הקירות החשופים השאירו האוצרים בחוכמה לתערוכה אחרת, ואת סלסדו מיקמו כמו את המיצבים שלה, בפינות מסתור, במעין מאחורי הקלעים – שם מתרחשות הטרגדיות האמיתיות: בחצרות אחוריות, בין גבולות ומעברים, באתרי פליטים. בחלל אחד ארונות וכיסאות מלאי מלט, מגירות ומיטות מבוטנות מהדהדות לבתים אטומים, אמצעי ענישה או גלעד זיכרון, אלו הם חללים שאמורים היו לאצור חיים פעילים – לאן נעלמו האנשים מבתי המצבות? ובעצם, אף לא זה, שהרי מצבות הן אבני שיש מסותתות בחלקות אדמה ממוספרות, ואילו כאן – קבר אחים, זריקת אדם לנהר כשרגליו יצוקות במלט, העלמת עדויות, כיסוי והסתרה.

נדמה שעדויות להדי חיים מחרידות יותר מחורבן גלוי. הכאב ניבט מהאובייקטים. לא מדברים בו אך הוא פורץ בדיוק כמו העשב שמבצבץ בשדה של שולחנות הפוכים, שולחנות שרגליהם אל-על, מופקעים מתפקודם וחסרי אונים כמו המנושל מאדמתו, המוחלש כלכלית, מי שאנושיותו מוכחשת.

דלתות אטומות ומנותקות יכולות להזכיר ציטוט משירו של פול צלאן: "דלת-אלון, מי עקר אותך בצירייך? אמי הרכה לא תוכל עוד לבוא" ("עץ לבנה", תר' שמעון זנדבק), וסלסדו אכן מושפעת משירתו כמו גם מהאמן יוזף בויס והפילוסוף ז'אן-לוק ננסי, שעוסקים באותם הנושאים. "מלחמה היא האירוע המשמעותי של זמננו, והיא מאלצת אותנו לכתוב קודים אתיים שאינם כוללים חלקים שלמים באוכלוסייה, וכשזה קורה אנו מרשים לעצמנו לתקוף ולהשמיד משום שאנו כבר לא רואים אותם כאנושיים", צוטטה בעבר.

באחת הקומות, חדר זרוע תאים קטנים מכוסים ביריעות עור דקות-דקות, מבעדן אפשר לראות זוג נעליים, ועוד אחד, ועוד ועוד. נעלי ילדות, נשים, נערות וזוג נעלי גברים. לאן שהלכו בעליהם בוודאי אינם זקוקים להם עוד.

בתערוכה עבודותיה המשמעותיות משנות ה-80 ואילך מבטאות הלך רוח, מצבי נפש ורגש אוניברסליים באמצעים מינימליסטיים ומינוריים. סלסדו אינה מבקשות להתמקד בסיפורים ספציפיים. אם אלה חטיפת אזרחים ע"י מיליציות ימניות, רצח סביב מלחמות סמים, לוחמי גרילה או רוצח המונים – המרחב הפרטי הוא אזור מלחמה לכל דבר ועניין, והוא מפורק. סלסדו מרכיבה אותו בחזרה כשהיא משדכת מין בשאינו מינו ויוצרת יצירי כלאיים חסרי תפקוד מלבד היותם עדות לכך שאולי כל הפוגעים דומים זה לזה, אך הנפגעים האומללים, אומללים כל אחד על פי דרכו.

דוריס סלסדו, מוזאון גוגנהיים, ניו יורק, עד 12.10.15

Doris Salcedo

Doris Salcedo

Doris Salcedo

Doris Salcedo

Doris Salcedo

Doris Salcedo

Doris Salcedo

Doris Salcedo

Doris Salcedo

Doris Salcedo

1874525doris.salcedo

לארכיון הניוזלטרים

קבלו את כל העדכונים החמים ישירות למייל עם Redesign Update